<h1>תוספות לרבינו שמשון ב"ר אברהם משאנץ — כתובות</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[כתובות נ"ח ע"א] גנב או קוביוסטוס, פי' בקונטרס גונב נפשות, ולא משמע הכי בפ"ק [דבכורות ה' ע"א] דקאמר ליה קיסר לרבן גמליאל משה רבכם גנב או קוביוסטוס היה או שאינו בקי בחשבונות הוה, ולא שייך התם אלא מי שלוקח ממון אחרים שלא בדין, ומשם נראה כפר"ח משחק בקוביא, אבל בפ' גיד הנשה [חולין צ"א ע"ב] משמע כפי' הקונטרס דקאמר התם יעקב למלאך וכי גנב או קוביוסטוס אתה וכו', ומשחק בקוביא אינו רגיל להטמן מבני אדם, ונראה כפירוש שניהם.
[כתובות י' ע"ב] אלמנה על שום מנה אלמ' דכתי' באורית' מא"ל. והא ליכא למי' ונפשוט מהכא דכתו' אלמנה דאו', דהא מנה בימי משה לא היה, שהרי לא הזכירה תורה אלא ככר, ומ' שאנו או' בפ"ק דבכורות [ה' ע"א] מ"ר נאמן היה ובקי בחשבונות אלא מנה של קדש כפול היה, לא שהיה מנה בימי משה אלא כמו שמנה שבימי יחזקאל היה כפול כמו כן של קדש שבימי משה היה כפול.
<h2>דף יג.</h2>
[כתובות ס"ד ע"א] מאי שנא לייבם דלא כו'. וא"ת היכי ס"ד דמיירי מילתיה דר' יוחנן לפי משנה ראשונה, מאי קפריך ליבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתי, והא לייבם מיהא לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה, ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם מה שייך לכופה לדבר שהוא אינו תובע. וי"ל דמעיקרא ס"ד דמילתיה דר' יוחנן לפי משנה ראשונה, ומשום הכי פריך דאפי' לייבם נוכל לכופה, ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה, מילתא דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה [נזקקין לחלוץ ואין נזקקין ליבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם כר' יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה], אלא כיון שהזכיר משנה אחרונה ניחא ליה לאוקומי תרווייהו כשתבע לייבם (חמיא) [דומיא] דארוסה קתני שתובע לישא והיא מורדת, ר"ת. וקצת יש גמגום, אי לפי משנה ראשונה היכי תיסוק אדעתין לומר כאן שתבע לחלוץ כאן שתבע לייבם, אדרבה איפכא מסתברא. וי"ל דאפילו לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ, משום דבדידיה תלא רחמנא, כדאיתא בהחולץ [יבמות ל"ט ע"ב] דכתיב אם לא יחפוץ האיש, אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבום על כרחה, אי נמי יש לפרש תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו.
דיני ייבום וחליצה שפי' רש"י ביבמות פ' החולץ [ל"ט ע"ב] גבי האי דמייתי התם מתניתין דבכורות [י"ג ע"א] דמייתי הכא [כתובות ס"ד ע"א] במשנה ראשונה ואחרונה, ואמר רב עלה ואין כופין, ופרש"י והני מילי דאין כופין דניחא (לידו) [להו] לתרווייהו לייבומי דאין כופין לחלוץ, (תימ') [דנימא] לאו למצוה קמיכווני ופגע בערוה, אלא אי בעי מיבם, ואע"ג דמצות חליצה קודמת, ומיהו היכא דאיהו צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה, ואי לא מצינן לאטעויי כפינן ליה לחלוץ, דאמר רב ששת בפ"ק [יבמות ד' ע"א] מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין כו', ולא תימה מוכה שחין דווקא, דה"ה כל אמתלא שתתן לדבריה, דתנן בהמדיר [ע"ז ע"א] מעשה בצידון בבורסי שמת לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל לך איני יכולה לקבל, ועוד פסקינן הלכתא כותבין ונותנין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם, מכל הלן טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה, וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרווייהו, עד כאן לשונו. וקשיא לר' חדא מה שפי' דאי מצינן לאטעויי מטעינן כדאיתא בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א], מה צורך להטעותו בכל הנהו עובדי הוו להו למיכפינהו, ומה שהביא ראיה ממוכה שחין ומבורסי לא דמי, דדווקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותן להוציא, ומאי דמייתי מאין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם לאו ראיה היא, דהתם אין כותבין אפי' בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת, וא"כ לדבריו אפי' בלא אמתלא הוה לן למימר כופין, אלא ודאי לאו ראיה היא, ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה למה לי למימר דאין כותבין איגרת מרד, עדיפא מיניה הוה ליה למימר דכופין אותו לחלוץ, ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו דשבקינן ולא (שבתינן) [כתבינן] איגרת מרד, אדרבה נזקקין וכפינן ליה, ולהכי לא ידע ר' אמאי לא בעי רש"י לפרושי דרב מיירי בכל עניין, דוודאי בכל עניין אין כופין. ור"ת אומר דרב קאי ארישא מדקתני מצות ייבום קודמת למצות חליצה, ורישא דמתני' הוא דנקט לפרושי כמו אמר מר, והשתא נמי נפקא מינה כגון היכא דידעינן ביה דמיכוין לשם מצוה דמיאונו מוכיח עליו שאינו חפץ לייבם אלא מתוך שדוחקין אותו לקיים המצוה, דאפי' למשנה אחרונה מצות ייבום קודמת כיון שאנו מכירין שאין בדעתו אלא למצוה.
ופוסק ר"ת כאבא שאול דסתמי אתיין אליבי' בין משנה ראשונה בין משנה אחרונה דבכורות, דאפי' משנה ראשונה תליא טעמא משום דמתכוונין לשם מצוה, הא לאו הכי לא, ומתני' דריש מסכת יבמות דקתני מן החליצה ומן הייבום כוותיה אתיא [כדאיתא התם ג' ע"א], ושמואל ור' יוחנן דשמעתי' קיימי כוותיה, ובר קפרא בפ' בית שמאי [שם ק"ט ע"א], ופלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בביאת וחליצת גדול בפ' החולץ [שם ל"ט ע"ב] לא פליגא אאבא שאול, אלא במתכוונין לשם מצוה, ומשנה ראשונה דידהו נמי כאבא שאול איתא, תדע דהא שמעי' ליה לר' יוחנן בשמעתי' בהדיא כאבא שאול, ואין הלכה כרמי בר חמא דאמר בהחולץ [שם] חזרו לומר כרבנן דמצות יבום קודמת דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ועוד מייתי ראיה מסתמא דתלמודא דמפרש כל הנך שינויי משמע דס"ל כאבא שאול, דאי כרבנן כי פריך לשמואל מברייתא לימא ליה הא מני רבנן היא, דלרבנן כותבין איגרת מרד על שומרת יבם ושמואל כאבא שאול ס"ל, אלא ש"מ דסתמא דתלמודא ס"ל כאבא שאול וכמשנה אחרונה לשם מצוה, ומיהו אף לפי' ר"ת דמפרש דאין כופין קאי אמשנה ראשונה, למשנה אחרונה נמי אי תבע לייבם אין כופין אותו לחלוץ, אלא מטעינן ליה אם אינה חפיצה בו, [כ]הנהו עובדי דמצות חליצה [ק"ו ע"א], ומהתם מייתי ר"ת ראיה דהלכתא כאבא שאול, דאי לא סברי כוותיה למה להו לאטעויי משום דאמרה ממונא הוא דחזיא ליה, כיון דלשם ממון נמי איכא נמי מצוה, הא מצות ייבום קודמת, ואי משום ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו אטעויי למה להו, וכי זו עיצה שחולץ בעל כרחו, ולכך אפי' שניהם רוצים משיאין להם עצה ההוגנת להם לחלוץ ולהתרחק מן הייבום, וכמו שמפרש ר"ת דמילתא דרב אמשנה ראשונה קיימא, וכן פר"ח וזה לשונו, תנן התם בבכורות פ"ק מצות ייבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה, ולא תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבום, אלא אמר רב נחמן אילו כופין אותן וכי הוו אתו לקמיה דרב אמר' להו בדידך תלא רחמנא אי ניחא לך ליבם [ייבם] ואי לא ניחא לך ליבם חלוץ, עכ"ל. וכן גירסת ר"ת, רק חזרו לומר, אומר ר"ת שטעות הוא ופירוש משובש היה, אלא אחר סיום המשנה מיד גרסינן מצוות ייבום קודמת למצות חליצה ותחילת המשנה בא לפרש, וקשיא לר' אי אמשנה ראשונה קאי אמאי איצטריך למימר דאין כופין, פשיטא דהא תנן בהחולץ אלא אומר לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם, משמע דאי בעי חליץ, אבל אין כופין, ולפי' רש"י אתי שפיר דמפרש דאין כופין לחלוץ דהא שפיר איצטריך ליה לרב למימר דאין כופין לחלוץ, דסד"א דכופין אותו לחלוץ משום דאם היה מייבם היה קרוב לממזרות, דהלכתא כאבא שאול דאמר קרוב אני בעיני להיות הולד ממזר, ועוד קשה לפר"ת דזיל קרי ביה רב הוא אם לא יחפץ וחלצה, וא"כ פשיטא דאין כופין, ועוד דהתם בבכורות פ"ק תנן מצות יעידה קודם למצוות פדייה ומצות פדייה קודמת למצות עריפה ומצות גאולה (באדם) [באדון] קודמת לכל אדם, ולא איצטריך בהו למימר התם אין כופין אותו המצוה קודמת, וגם ללשון ספרינו משמע טפי דקאי רב אמשנה אחרונה דקאמר רב אין כופין, כי אתו לקמיה דרב אמר' ליה אי ניחא לך לייבומי ייבם בריש מילתיה, וקא דייק נמי הא חפץ ייבם, דמשמע דהיתר ייבום אתא לאשמועינן, דאי להיתר חליצה קא אתיא עיקר מילתיה למה לי למידק הא חפץ ייבם, לימא ליה בדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ גו' עד וחלצה.
ור"ח פסק בהחולץ דהשתא קיימא לן (בתר') [כרבא] דאוקמ' למתני' כרבנן דאמרי עלה איזה דרך כונסה קיים מצות ייבום, ובשמעתין כתב סוגיא דשמעתין כשמואל סלקא, דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, ונראה שהוא פסק, ואר"ת שפסק זה עיקר, ומה שפסק בהחולץ כרבנן לא דקדק, כי מה שמעמיד רבא הברייתא כרבנן, צריך לפרש המקרא אפילו כרבנן. ובהלכות גדולות עריות כתב יבמה שאמרה לא ניחא לי ליבם לא מייבם לה בעל כרחה, דאמר רב ששת כו', ומתוך דבריהם משמע דמוכה שחין לאו דווקא ולא ידעינן מנא להו, ומה שקשה לנו לפ' ר"ת אמאי איצטריך רב למימר דאין כופין בהך טפי מבכל הנהו דהתם, פר"ת משום דמצות ייבום קפיד רחמנא טפי דלהקים שם לאחיו הוא, וזה לא רצה לבנות בית לאחיו, וירקה בפניו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, וק"ל דאפי' הכי אין כופין, דאע"ג דאנן סהדי שתהיה כוונתו לשם מצוה שמיאונו מוכיח עליו שאינו רוצה ליבם, א"כ אינו חושש לנוי לאישות ולממון, אי נמי כגון דידעינן שמתכוין היה לשם מצוה אם היה מייבם כדאמ' בשמעת' קמייתא דיבמות, ירושלמי [פ"א ה"א] ר' יוסי בן חלפתא חמש חרישות חרש, פי' חמש בעילות בעל וחמשה ארזים נטע בישראל, [ודרך סדין] בעל לפי שיבמתו אע"ג דהרי היא כאשתו לכל דבר, וכי ההיא שכנס [י"ב] יבמות שאומר ר' אני אדון חדש העבור [שם פ"ד הי"ב], והאי דמוכח תלמודא דסבר רב יהודה אין כופין, מדאתקין רב יהודה בגיט' דחליצת' אי צבית לייבומי ייבם, ואי לא אטלע לה כו', משום דסתם הבאים לחלוץ בפנינו מרצונם אינם חוששים לנוי וממון ואישות, ומראה לנו רב יהודה שאין לנו לכופם, דאמתכוונים לשם מצוה דווקא קאי רב יהודה, אבל היכא דלא ברור לנו שמתכוונים לשם מצוה כופין במילי ומבקשין ומרחקין אותם מייבום רק אין כותבין עליו איגרת מרד אם תבעה לחלוץ ואינו רוצה, כך פוסק ר"ת (בחזרו) [ואין הלכה כחזרו] לומר, וכן חזרו לומר בגיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] לא ק"ל כוותיה, ולא ק"ל לא ללישנא קמא ולא ללישנא בתרא.
<h2>דף כה.</h2>
[כתובות ו' ע"א] האי מסוכריא דנזיית'. רש"י ור"ח והערוך בחד לישנא וסדר תנאים ואמוראים מפ' משום סחיטה, [ולא נהירא לר"ת דבאיזה סחיטה מיירי אי] דלבון שמלבן הנעורת או הבלאות של מסוכרת דנזיית' בסחיטתו, והא לית' דכל דבר המלכלך את הבולעו כגון יין ושמן ושכר לא שייך לבון בסחיטתו, וראיה לדבר מדלא גזרי' בהו שמא יסחוט אלמ' לא שייך בהו לבון, דבמים דשייך בהו לבון גזרי' שמא יסחוט כדא' באלו קשרים [שבת קי"ג ע"ב] היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכי לעביד לינחות במיא אתי לידי סחיטה, ואמ' נמי בפ' י"ט [ביצה י"ח ע"א] בש"א אין מטבילין את הכלים ומפ' בגמ' משום סחיטה, ותנן נמי בחבית [שבת קמ"ז ע"ב] נסתפג באלונתית לא יביאם בידו ומפ' בגמ' משום סחיטה, ובריש המביא [ביצה ל' ע"א] נמי מסיק לפרוס סודרא עליה אתי לידיה סחיטה, ובתולין [שבת קל"ט ע"ב] תנן מסננין את היין בסודרין, אלמ' דגבי יין לא גזרי' משום סחיטה אע"ג דגבי מים גזרי', והיינו משום דלא שייך בהן לבון כמו במים, והא דאמ' במפנין [שם קכ"ח ע"ב] אם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה בשערה ופריך אתי לידי סחיט' ומשני אין סחיט' בשיער, משמ' דשייך סחיט' בשמן, והא נמי דפ' נוטל [שם קמ"ג ע"א] ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחי' בו והינו משום דאתי לידי סחיטה בשמן הנבלע בו, אר"י דההיא סחיט' מוקי לה ר"ת משום מפרק ואסו' כמו סחיט' זתים וענבים, אבל לבון לא שייך ביין ושמן מדלא גזרי' בהו שמא יסחוט כההיא דסודרין דריש המביא [ביצה ל' ע"א], ושמא יסחוט משום דישה לא חישי' דלא חשיב משקה הנבלע בו ליסחוט בשבילו ובספוג ובשיער ודאי יסחוט, והא דריש במה טומנין [שבת מ"ח ע"א] דפריס אסודר אפומא ושריא רבה משום סחיטה, ההיא במים הואי, והא דפרי' מפרוונק' מ"ש פי' בגד שמשימין על השכר, ומשני התם לא קפיד לסחוט ההוא שמן הנבלע בו שהרי לא יתלבן בשביל כך שהבגד מלוכלך ממנו, והא דתולין [שם קמ"א ע"א] דאמ' לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דאשישא דאתי לידי סחיט', פרש"י פך של שמן, והערוך פי' גרבי יין הא נמי משום מפרק, וההיא דגזרי' התם הך גזי' ולא גזרי' במקום אחר כדפ"ל, הכא גבי פי הפך י"ל דרגילות הוא לסחוט פקק פי הפך אף בשביל מה שבתוכו כדי שיכנס יותר בריוח בשישא, אבל בעלמ' לא גזרי' שמא יסחוט בשביל מה שבתוכו, והשת' מכל מה שהבאתי משמ' דלא מצי לפרושי אסו' מסוכריא משום סחיט' לבון שהרי אין לבון בשכר, ומשום סחיטת מפרק נמי לא מצי' לפרושי, דכיון שהנסחט הולך לאבוד, ואפי' פסיק רישי' שרי הכא נמי הואיל והשכר הולך לאבוד מותר, וכ"פ הערוך דכל פסיק רישי' דלא ניח' ליה שרי, וע"י כן פי' דמותר למשוך יין מן הברזא אע"פ שיש בו נעורת, ומביא ראיה מהא דאמ' בר"ה [—בריש הבונה, (שבת ק"ג ע"א)] התולש עולשי' ואם ליפות הקרקע כל שהוא, ופרי' לאו כולהו ליפות ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, אלא הואיל ואינו חושש בהאי יפוי אע"ג דפסיק רישיה הוא לא מיחייב, וכה"ג אמ' פכ"ג [—פרק כלל גדול, (שם ע"ה ע"א)] גבי הצד חלזון והפוצעו, ואין לי לפרש ועו' מיתי ראיה משלהי כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] אליבא דר"ש מזלפין יין ע"ג האישים ואע"ג דפסי' רישיה הוא בודאי, הואיל ולא ניח' ליה בהא כבוי שרי ליה התם, ועו' מיתי ראיה מלולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] ממעטי' בי"ט פי' ענבי הדס ומוקי לה במתכוין לאכילה, ופרי' והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי, אלמ' כיון דלא ניח' ליה להאי תקון אע"ג דפסי' רישיה הוא, ועו' מביא ב' ראיות מריש ר"א דמילה [שבת קל"ג ע"א] עלה דתניא בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ... דתני עלה הא די"ד שחל להיות בשבת, אבל אינן ראיות ליכתב, ועכ"נ לפר"ת כאידך לישנא של ערוך האי מסוכרית' אסו' להזוק' ביומא טבא סתימת גגית של שכר אסו' להזוק' דשמא תבטל הסתימה אצל הגגית ויעשה כלי בשבת, ול"נ לר"י דה"ד אי דעתו לבטלה בשעת הנחה מה פסיק רישי' איכא מיד הוא מתכוין לעשות כלי, ואם אין בדעתו לעשו' כלי מה פסיק רישי' שייך ביה הא אינו מתכוין לגמ' לעשות כלי.
ולר"י נר' לפי שפרש"י אי משום סחיט' דלבון אי משו' סחיטה דדש, אי משום לבון ול"ק מידי הא דסודרין דהמביא די"ל נהי דלא חיש לשמא יסחוט ביין משום שהטעם והריח נשארין בבגד ומעט היה נהנה בסחיטה, מי' איכא למי' כי קסחיט שייך בה לבון, א"נ מצי למי' טעמ' דרב אתי משום דש, ומ"ש הערוך דשרי לאו מלת' היא וראיותיו אינן ראיות, ההיא דהבונה דעביד בארעא דחבריה לא למישרי לגמ' קאמ' אלא להתיר חיוב חטאת בהכי, ומי' נ"ל אסור כדין מלאכה שא"צ לגופה, ההיא דצד חלזון נמי כה"ג, והא דאית ליה הושענא אחריתי איכא נמי לדחויי דמצוה שאני, א"נ ה"פ ס"ל כאבוה דאמ' דבר שאין מתכוין מותר, והא פסי' רישיה הוא, דאית ליה אחריתי והואיל דאית ליה שרי ליה לר"ש דשמא לעולם לא יהא צריך לשניה ואשתכח דלא תקן כלי, והלכך לא פסי' רישיה הוא, אבל לר' יהודה אסי' דשמא יצט' ליה ואגלאי מילת' דכלי עבד, וההיא דמתיר ר"ש לזלף יין ע"ג האישים אית למי' דמצוה שאני, ועו' מק' ר' על פי' הערוך דתנן בח' שרצים [שבת ק"ז ע"ב] המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חיב אם להוציא ממנה לחה פטו', ע"כ כי להוציא לחה דפטו' ואינו חושש לפה כלל דכי ניח' ליה מן הפה כי לא מכוין נמי חיב ואע"ג דלא ניח' ליה בפה, ומסיק פטור אבל אסו' אי לאו משום דצערא בגופי' שרי, דהתם בח' שרצים קרי ליה מלאכה שא"צ לגופה, ומיתי עלה מחט של יד ליטול בה את הקוץ דהוי משום צערא, ולדברי הערוך ה"ל דבר שאין מתכוין מותר, ולפי מה שפי' דמה שבערוך לית' יש להק' דהא דאמ' רב פ' חבית [שם קמ"ה ע"א] גבי כבשים אם סחטן לגופן פטו' ומותר הואיל וא"צ למים היוצאין, ולהאי אמורא מצי למי' דוק' כבשים שהם אוכל דהוי משקה הבא מהן אוכלא דאפרת שאין שם משקה עליו כדאמ' ולמימיהן פטור אבל אסו' שרי' לגופן אבל בעלמ' לא, אבל תי' הוא שיחלוק רב על סברת האמורא דק' התם למימיהן חיב לגופן פטו' ומותר דקאמ' אע"ג דהוא משקה לגופן שרי, דמסתמ' רב לא פליג עליה אלא במה דקא' למימיהן חיב חטאת, וע"י [—ועוד יש] להק' לפי' הערוך מהא דאמ' רבא בהמוציא [שם פ"א ע"א] אסו' למשמש בצרור בשבת ופרש"י למשמש בצרור בנקב של בית הרעי ולהוציא הזבל משום השרת נימין, וע"כ התם בפסיק רישי' מירי דאי לאו הכי לא הוה אוס' ליה רבא דהא אית ליה כר"ש בפ"ב דביצה [כ"ג ע"א] גבי קרוד וקרצוף, ולפי' הערוך ה"ל למישרי הואיל ולא ניח' ליה בהשרת נימין, ומי' לפר"ח דפי' התם למשמש בצרור להחליקו כדי לקנח בו משום ממחק א"ש, ואהנך שהבאתי לעיל דאמר גזרי' שמא יסחוט לכל הפחות יש להק' מהא דאמ' פ' בת' דיומא [ע"ז ע"ב] נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואמ' ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ואמאי לא גזרי' בהו שמא יסחוט, ואיכא למי' מצוה שאני, וא"ת בהנך נמי לא גזרי' תיפוק לי משום אסו' דשריה כדא' פ' דם חטאת [זבחים צ"ד ע"ב] זרק פשתן במים חיב, וי"ל דלא אמ' שריתו זהו כבוסו אלא בדבר לכלוך דומיא דלשלשת דמפ' משום שריה בדם חטאת, ואההיא ק' היכי בעי למימ' הא דלשלשת משום דשריתו זהו כבוסו דלמ' הא דאס' בה משום דגזרי' משו' סחיט', עכנ"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד [לא] שייך לומ' שמא יסחוט, וסברא הוא שלדעת כן הוא עושה הלכך לא הוה (עושה ו)מצי למי' תלמוד התם משום סחיט' וא"ש הנך נמי דיומא, וגם עכשיו אין אנו צריכים לחלק בין מים ליין דביין נמי גזרי' משו' סחיט' כמו במים, והא דמסננין את היין בסודרין משום דלדעת כן הוא עושה, [והא ד]המביא דלא מסיק דלמ' אתי לידי סחיט' ביין כמו במים, הינו משום דסתמ' דמילת' ביין הכלי מכוסה, וליכא לאקשויי מהא דאלונתית דגזרי' אע"ג דבמזיד הוא עושה היינו משום כיון שאינו שרוי כי אם מעט רוצה לנקותו, וההיא דאין מטבילין כלין משום סחיטה לא תקשי, די"ל מתוך שהוא טרוד בטבילת מצוה אתי למסחט, ותדע דכך הוא דהא לא אס' לרחוץ כוס או קערה כמו שאס' טבילת שאר כלים.
<h2>דף כט.</h2>
[כתובות כ"ח ע"ב] ושהמקום זה בית הפרס. ולא יותר, מיושב בעיניין אחר. מנפח. בדיעבד אם [עשה כבר טהרות] באותו מקום, וראיה מכיצד בודקין, הגה"ה.
[כתובות כ"ח ע"ב] בית הפרס דרבנן. מצי' למימ' דאפי' במקום הקבר ... לו קאמ' הואיל ונחרש כל השדה, או שמא חוץ ממקום הקבר קאמ' דמקום הקבר מטמא אפי' באהל, מיהו אומ' ר' דקבר דינו ככל השדה כדמשמ' בפ"ק דמועד קטן [ה' ע"ב] דתניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר, ומוקי לה כגון שאבד בה קבר ואין אנו יודעין אם נחרש', מדנפק' מינה לעיניין טהרת השדה שאבד בה קבר, ש"מ שאף מקום הקבר טהור במאהיל דאי טמא למאי נפק' מינה אם נחרש השדה, הא אין ידוע מקום הקבר דבאבד קיימינ', ובית הפרס להכי הוי מדרבנן משום דעצם כשעורה, בשדה זו הוי ספק טומ' ברשות הרבים וטהור מדאוריית', ואע"ג דבמקום אחר טיהרו חכמי' לגמרי ספק טומא' ברש' הרב', ה"מ היכא דמקום הטומאה מבורר ולא חיישינ' חכמים לטמא לפי שפעמים רבות יכנס לכאן ולא יטמא, שמקום הטומא' נודע, אבל הכא שאינו נודע שאבד בה קבר או שנחרש ולעולם הנכנס בה ספק לא רצו חכמ' לטהר אע"ג דמדאוריית' טהור. בילא"ו.
<h2>דף ל.</h2>
[כתובות כ"ד ע"א] שלי חדש ושל חבירי ישן. לקמן בפ' אע"פ [נ"ו ע"ב] פי' בקו' דיש מפ' משום עומר, ולאו מילת' היא דא"כ הא דמשני בדמאי הקלו, התינח דמאי חדש מאי איכ' למימר, ועוד לא מצינו שנחשדו עמי הארץ על החדש, ועוד אומ' ר"ת דלא הוה ליה למימר האי לישנ' של חבירי ישן אלא שלי חדש ושל חבירי אינו חדש כדקאמ' שלי מתוקן ושל חבירי אינו מתוקן, ועוד מפרש ר' שמואל דבשנת שביעית קיימ' וקאמ' שלי חדש וגדל בשביעית ואסור לשהותו אחר הביעור ושל חבירי ישן וגדל אשתקד בשנה שעברה ומותר לשהותו, ואינו נר' לר"ת שהרי סתם עמי הארץ דהיינו חמרים אינן חשודין על השביעית דתנן בפ' עד כמה [בכורות ל' ע"א] החשוד על המעשר [אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית] אינו חשוד על המעשר, פי' מעשר שיני, מדקתני החשוד מכלל דמסתמ' אינן חשודין לא על שביעית ולא על מעשר שיני, אבל על מעשר ראשון חשדו עמי הארץ כדאמ' בפ' בת' דסוטה [מ"ח ע"א] שלח רבן יוחנן בן זכאי בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ובמסכת דמאי [פ"ג מ"ה] תנן ומייתי לה בסוף הניזקין [גיטין ס"א ע"ב] ובפ"ק דחולין [ו' ע"ב] הנותן פירותיו לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה אבל לשביעית לא חייש, ותנן נמי בפרק הניזקין [גיטין ס"א ע"א] אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה כו'. ואם היתה חשודה על השביעית אסור לברור ולטחון עמה כדקתני בסיפא ברישא דההיא, מכל הני איכא למישמע דסתם עמי הארץ אינן חשודי' על השביעית, ואע"ג דתנן בדמאי [שם מ"ד] ומייתי לה בהניזקי' [שם] המוליך חיטין לטחון כותי או לטחון עם הארץ אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר אלמא דכמו כן חשודים עמי הארץ על השביעית, איכא למימר דהתם משום כותי נקט שביעית, אי נמי התם מיירי בחשוד וודאי, וכן ההיא דמייתי פ"ק דחולין [ו' ע"א] הנותן לשכינתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה, ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית, התם נמי מיירי בחשוד וודאי, אבל סתמא אינם חשודים, ומעשר נמי דקתני בה אומ' ר"ת דהיינו מעשר שני מדקתני ליה בהדי שביעית ובחשוד' על מעשר שיני ושביעית כי ההיא דבכורות, וא"ת א"כ היכי מוכח מהתם [חולין שם] דגזרו על תערובת דמאי דילמ' במעשר שיני ושביעית גרע מסתם עמי הארץ לגבי מעשר ראשון כדמוכח בסוף הנזיקין לאביי, ומיהו לרבא פריך שפיר דלא חמיר ליה.
ועוד מקש' ר"ת על אותם הפי' דבסמוך למשנה דחמרים תנן לעיל מינה במסכת דמאי פ"ד [מ"ו] הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם ואמר מכאן נאמן מכאן מעשר אמר לו אחד אני אינו נאמן, איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו אמ' לו מכאן מוכר ישן, אמ' לו איש פלוני ששלחך אצלי אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין, ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או איסור שביעית היאך היה יכול להנות מששלחו אצלו, הוא בעצמו אמר לו שאינו נאמן, ועוד מדקשאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל דהאי דזבן מהן יש בו איסור חדש או איסור שביעית, והלא בשביל זה קנה הימנו שהיה נאמן וכי שוטה הוא לקנות דבר האסור, אלא וודאי ישן לא נקט בשביל איסור, והא דקתני נאמנין אעלמ' קאי כמו [קידושין נ"א ע"ב] בוגרת דעלמא (דבוגידך) [דבו גופא] לא שייך למימ' שום נאמנות, ועוד תימ' היאך יכול לשנות בשביעית שלי מתוקן והלא בשביעית פטור מן המעשר דהפקר הוא אע"פ שיש לדחות ולומר דלאו אשלי חדש קאי מתוקן. ועוד וכי נחשדו למכור שביעי' והלא לאכלה אמ' רחמ' ולא לסחורה, ומיהו זה אין להקשות לפי' דמפ' אאיסור שביעית דמתרץ בדמאי היקילו הניח' דמאי איסור שביעית מאי איכ' למימר, דהא איכא לתרץ דלא חש לתרץ משביעית דפשיט' ליה לתלמוד' ר' יהודה מיקל בשביעית משום דבאתריה דר' יהודה חמיר' להו שביעית כדאמ' בפ' עד כמה [בכורות ל' ע"א] ובהניזקין [גיטין נ"ד ע"א] דההוא דאמ' לחבריה דיירא בר דיירתא אמ' ליה תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית כוותך, ומהאי דקרי לשביעית חדש ליכא לאקשויי דבמסכת שביעית [עי' פ"ז מ"ז] תנן הכי וורד ישן שכבשו בשמן חדש ילקט את הוורד, ופירו' הקו' נר' לר"ת עיקר דלהשביח קאמר ומשום רבות' נקטיה דאע"פ שהוא מזלזל את שלו ומשביח את של חבירו ומיחזי טפי כגומלין, וא"ת מאי קאמ' דר' יהודה אדר' יהודה קשי' דרבנן אדרבנן [לא קשיא], דילמא הכא וודאי חיישינן (וגומלין) [לגומלין] משום שחונף עם דברים אחרים לשבח את של חבירו, וי"ל את"ל לא חיישינן לגומלין משום הכי לא הוו חיישי טפי. מה שהקשה ר"ת דסתם עמי הארץ אינן חשודים על השביעית, קאמר מלולב הגזול דאמרי' התם [סוכה ל"ט ע"א] אין מוסרין דמי פירות שביעית לעמי הארץ, הגה"ה.
<h2>דף מג.</h2>
[כתובות ע"ה ע"א] כאן בזיעה עוברת. שיכול להעבירה על ידי רחיצת מים ההיא לא פסלה בכהנים שעבודה לפי שעה היא איפשר שרוחץ ועובר, ואין לפ' עוברת שעתיד להתרפאות דהיכי כי נוקי מתני' במזוהם שאינה עוברת, הרי בין קבועים בין עוברים קתני. אי נמי מצינ' לפרש דזיעה עוברת אפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסה כולי האי, ומזוהם הוי דווקא זיעה שאינה עוברת, והא דקתני בין קבועים בין עוברים ה"פ בין קבועים בין עוברים ששנויין באותה משנה בין עוברים ששנויין שם חוורוור (ומומים שאינם כוערן) [ומים שאינם קבועין], אבל עוברים שלא הוזכרו אהא לא קאמר.
<h2>דף מה:</h2>
[כתובות י' ע"ב] אכל תמרים אל יורה. וא"ת והא בפ' אמ' לו [כריתות י"ג ע"ב] אמ' רב הונא אמ' רב הלכה כר"א דא' אינו חיב על שאר משכרים אלא על היין בלבד וקרי רב עליה טובינא דחכימי, וי"ל דר"א אע"ג דלא מחייב אשאר משכרים מ"מ כיון דמשכר אסו' להורות, וכן מוכח שלהי אלו מומין [בכורות מ"ה ע"ב] דחשיב שכור בפסולי אדם, ופרי' שכור דאחולי מחיל עבודה בהדי מומין ה"ל למחשביה, ומשני בשאר דברים המשכרים אירי ודלא כר' יהודה, אלמ' דלמאן דלא מיחיב אשאר משכרים אתיא מתני' ואפ"ה פסול לעבודה, ואע"ג דלאחולי הוא דלא אחיל, וה"ה נמי דלא יורה.
<h2>דף נ.</h2>
[כתובות י' ע"א] נותן לה ממעות קפוטקיא. תי' לר"י מה ריוח יש ליתן לה ממעו' קפוט', מ"מ אינו נותן מהם אלא שוה נ' שקלים, ואי משום דסגו טפי, מאי נ"מ מטלטלי לא משתעבדי לכתו', ואפי' למ"ד משתעבד יכול ליתן איזה מטלטלין שירצה, דכתו' ילפי' מאונס ומפתה דהוי כשאר נזקי' ואפי' סובין מצי משלם, [ואם] הינו יכולים לומ' דנ' שקלים כמו שהן עומדין בקפוט' שקלי קפוטק' ובא"י שקלי א"י הוה ניח', והוה מדמה ליה לה' סלעי' של בן דאמ' פ' יש בכור [בכורות נ' ע"א] לישדר לי מר תלת' דאוספי עליהו שדר ליה, וה"נ בקפוט' שקלים גדולים צריך ליתן מהם ומי' אין נר' דומיא דהתם שהוסיפו על המדות בכ"מ אבל אם במקום אחר עושים מד' גדולה אין נר' שבכך תשתנה מדה של תורה.
<h2>דף נב.</h2>
[כתובות פ"ד ע"א] לכתובת אשה. תימ' דהא תנן בבכורות פ' יש בכור [נ"ב ע"א] דאין אשה נוטלת בראוי ומלוה חשיבי לה רבנן ראוי בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ה ע"ב]. וצריך לחלק דדווק' גבי בכור חשיב' מלוה ראוי, אבל כתובת אשה לא.
[כתובות נ"ה ע"א] לשבח. לכאורה היה נראה לומר דהוה בעי למימר לשבח שתוספת היא ככתובה שלא תגבה השבח מן היתומים, ולא כבעל חוב שגובה את השבח מן היתומים, ולא נהירא דהא דאמרי בעל חוב גובה את השבח היינו דווקא מלוקח שחוזר על המוכר שמכרה לו באחריות שכך כתב לו כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא [ט"ו ע"א], אבל מן היתומים אם השביח קרקע אביהן לא יטול בעל חוב מידי דהוי אמקבל מתנה דאמרינן הואיל ואינו חוזר על הנותן יפה כחו מלוקח ולא יגבה בעל חוב ממנו את השבח, אבל נראה לר' דאפילו מן היתומים יגבה בעל חוב את השבח היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, והכי מוכח בבכורות פ' יש בכור [נ"א ע"ב], דתנן התם אין הבכור נוטל בשבח ולא שבח ששבחו היתומים, בעי למימר דגובה בעל חוב, ויש לפרש הטעם דלא דמו למקבל מתנה שעל היתומין מוטל לפרוע [מ]חמת אביהן, הילכך גובה מהם בעל חוב את השבח, והא דאמר' בהמקבל [ב"מ ק"י ע"א] יתומים אומר' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה, ומשמע אי ידעי' שהיתומים השביחו שלא יטול בעל חוב שבחם, לא קשיא מידי דהתם מיירי כגון דשוייה אבוהון אפותיקי לבעל חוב ואמר לו אם לא אפרעך עד זמן פלוני תהא קרקע זו קנוי לך מעכשיו, והיינו דקאמר התם על היתומים להביא ראייה, מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא הוי כמאן דגביא דמיא, ואי לא [עשאה] אפותיקי אמאי חשיב ליה בחזקת בעל חוב ויתמי ניתו ראייה, אדרבה ארעא בחזקת יתמי קיימי ובעל חוב ניתי ראיה דהא איבעי מסלקי ליה בזוזי, והשתא נמי אתי שפיר דהוי דומיא דספק זה קדם ספק זה קדם דמייתי בתר הכי, מ"ר. מיהו אין לדחוק דנוכל לפ' בכאן לשבח הויא תוספת כתובה ככתובה, דאילו כתובה אפי' מלוקח אינו גובה שבח, ואילו בעל חוב גובה השבח מלוקח, והא דבכורות ולא האשה בכתובתה בכל שבח קאמר אפי' מלוקח דאינה גובה, ועל זה פריך והאמר שמואל בעל חוב גובה השבח מלוקח, ומשני מקולי כתובה שנו כאן דאפילו מלוקח אינו גובה שבח.
<h2>דף נב:</h2>
[כתובות פ"ד ע"א] ומשום פגם משפח' לישקול דמי וליהדר. ק"ל מאי איריא ביובל אפי' לא יובל נמי ויש ספרי' דלא גר' ביובל, אבל תימא לי אי בלא יובל קאמ' דמחזיר אמאי איצט' ליה למימר דס"ל ירוש' בעל דאוריית' הוה ליה למימר דרבנן, ואי גר' אבל אתי שפיר דלא מצי למימ' דרבנן דא"כ אמאי יחזיר, ועוד אפי' לא גר' יובל בעי למימר דביובל יחזיר דמשנה היא בבכורות [נ"ב ע"ב] וקתני רישא ואילו שאין חוזרין ביובל, ומשמ' דאהא קאי, וצריך לומ' דליכא פגם משפחה עד היובל שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת וניכר שהם קבורים בשל אחרים.
<h2>דף סא.</h2>
[כתובות צ"ט ע"ב] פיחת עשרה או הוסיף כו'. לא דמי לתורם מן היפה דאמ' באילו מציאו' [ב"מ כ"ב ע"א] דאין תרומתו תרומה אי לאו דאמ' ליה כלך אצל יפות, דהכא איכ' למימ' להכי אמדתי' וכדלקמן, אבל יפות ורעות הוי כמו טעות. בפרק ד' במסכת תרומות [מ"ג] תנן שיעור תרומה עין יפה אחד ממ' בית שמאי אומ' מל' הבינונית בחמשים והרעה מס', ומפיק טעמייהו מקרא בגמ' ירושלמית דגר' התם כת' שישית האיפה מחומר החטין וששיתם האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחיטין אחד מס' ובשעורים אחד מל', פי' שישית האיפה הוא חצי סאה דאיפה ג' סאין וששית האיפה מחומר היינו א' מס' דכור ל' סאה והיינו בחטים אחד מס' ובשעורים אחד מל', דגבי שעורים כת' וששיתם משמ' שתי ששיות של איפה היינו סאה מן הכור, ת"ל וכל תרומות (כל) שיהיו [כל] תרומות שוות, שמואל אמ' תן שישית על וששיתם ונמצא תורם אחד ממ', פירוש שלש שישיות דהיינו סאה וחצי משני חומרין הכתובין בחיטין ובשעורים והיינו אחד ממ', בינונית מניין אמ' ר' לוי כת' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה, מה זה אחד מן החמשים אף מה שתאחז ממקום אחר אחד מחמשים, והרעה מששים דכת' וששית האיפה מחומר החטים, פי' קרא כפשטיה, בית שמאי אומ' מל' וששיתם האיפה מחומר השעורים, וכל הנך קראי אסמכת' בעלמ' דשמואל גופיה הוא דאמ' חיטה אחת פוטרת את הכרי, מ"ר.
